// הנכדה של ויצמן //
- 11 בינו׳
- זמן קריאה 2 דקות
עבדתי אז בשנות ה-70 באמישראגז בחיפה, ומרגלית הייתה האחראית על כל טכנאי הגז ברחבי חיפה והסביבה. הטכנאים היו עושים לה כזה בלאגן… לא היו מגיעים לאיפה שהזמינו אותם, ואם כבר היו מגיעים, הם מאחרים בכמה שעות ונותנים שירות על הפנים. אז מהבוקר עד הערב לקוחות היו מתקשרים ומתלוננים על השירות ומברברים לה במוח. לרוב, היא פשוט הייתה לוקחת את שפורפרת הטלפון ומצמידה אותה לישבן שלה, כאילו: "דברו לת** שלי". סליחה.
מאחר והיא לא הצליחה להשתלט על הטכנאים או לשפר משהו בשירות שלהם - שיחות התלונות הללו כבר נהפכו לחלקת משגרת היום שלה, ולרוב היא הצליחה לשמור על המזג שלה ולא להתפרץ. יום אחד מתקשרת אליה מישהי משכונת דניה, ומרגלית כמו תמיד מסבירה שהיא תצטרך להעזר בהרבה סבלנות ושלצערה אין לה פתרון קסמים בעבורה. והלקוחה מתעקשת, ומרגלית מסבירה, והלקוחה לוחצת ומרגלית עונה, ואנחנו מרגישים איך הווליום שלה לאט לאט עולה והסבלנות שלה מתקצרת. ככה איזה רבע שעה.
באיזשהו שלב, הלקוחה, שכניראה כבר חיכתה לטכנאי הזה יותר מדי זמן איבדה את זה לגמרי ועברה לפסים אישיים: "את יודעת עם מי את מדברת בכלל שאת מדברת אליי ככה?! אני הנכדה של ויצמן!" או איזה שם מפוצץ אחר במדינת ישראל. ומרגלית, שאי אפשר היה לתפוס אותה לא מוכנה, לא מצמצה ומיד אמרה לה:
-"ואת יודעת עם מי את מדברת גברת...?! אני הנכדה של יום-טוב!",
ובום! טרקה לה את הטלפון בפנים והפטירה קללה עסיסית.
ואז השתררה שתיקה מתוחה של כמה שניות באויר, כי כולנו כבר ידענו לזהות מתי מרגלית עושה את עצמה עצבנית ומתי היא באמת כזאת. אחרי כמה רגעים שכל המשרד השתתק והלך על בהונות אזרתי אומץ ושאלתי אותה: "תגידי מרגלית, מה עושה סבא שלך?"
"סבא שלי? סבא שלי עליו השלום הייתה לו באסטת ירקות בשוק תלפיות כפרה." אח"כ התגלגלנו שתינו מצחוק חמש דקות שלמות.
אין נתוני שימוש
תגובות