// המורה לגיאוגרפיה //

כפי שכבר סיפרתי, משפחתו של אבא שלי חיו בכפר בפולין שהיה סמוך לגבול עם גרמניה. הם בחרו להחליף את שם משפחתם, שאני לא יודעת מה הוא היה, לרוטשילד. הם קראו לעצמם רוטשילד, שזה שם גרמני, על מנת להיטמע ולא להתבלט או לעורר חשד. כשאני הגעתי לבית-הספר, קראו לי בלה רוטשילד. זה היה השם שלי. בכיתה י"א, בגיל שבע עשרה, קרה לי משהו שכנראה שינה אותי לכל החיים. היה לנו מורה לגיאוגרפיה שהיה מאוד מוכשר ונערץ. גבר לא כל כך צעיר, שכל פעם היה מלמד על אזור מסוים בעולם, והשיעורים שלו היו באמת מעניינים. הוא ידע לספר, ידע להוביל דיון, והילדים אהבו אותו. אני גם אהבתי את השיעורים שלו. עד שיום אחד בהיר אחד הוא התחיל ללמד על גרמניה. 

זה התחיל יחסית בסדר. הוא סיפר שגרמניה מדינה מפוארת, וכמה שהיא יפה ומתקדמת. בעוד הוא ממשיך, תחושת אי נוחות החלה להתגנב אליי. הוא הגיע לדבר על מלחמת העולם השנייה, ואמר: "כן. הייתה מלחמה והרבה אנשים מתו, זה היה קשה". אבל אז הוא הוסיף משפט אחד שעצר לי את הנשימה: "אבל, המלחמה הייתה מוצדקת!" -מוצדקת!

אני יושבת שם, יהודייה יחידה בכיתה, עם השם בלה רוטשילד, ושומעת את המורה שלי אומר שגרמניה צדקה, פעלה נכון. אני יושבת שם וחושבת על המשפחה של אמא שלי שנרצחה ביערות, ענף שלם מהעץ המשפחתי שנגדע ועל מיליוני היהודים שנרצחו.

והמורה הזה אומר שזה היה מוצדק!

הדם עלה לי לראש. בלי לחשוב, בלי לתכנן, קמתי מהכיסא.

"סליחה", אמרתי מבלי לחכות לתגובתו "מה שאמרת זה לא נכון. המתים שמתו במלחמה, היהודים, לא יסכימו עם מה שאמרת."

הכיתה השתתקה. לא נהוג היה להתפרץ ככה וכל העיניים היו עליי עכשיו. המורה הסתכל עליי במבט מוזר, בוחן, והוא שאל אותי בשקט, כמעט בלחישה: "תגידי לי גברתי הצעירה, איך קוראים לך?"

-"קוראים לי בלה רוטשילד."

"מה, את לא גרמנייה? ההורים שלך לא גרמנים?"

ופה היה רגע מאוד משמעותי: יכולתי להמשיך עם השקר, להיות בלה רוטשילד המשתלבת ולומר ש'כן, אני גרמנייה', ולחזור לשבת. או שברגע הזה אני יכולה להגיד את האמת ולחשוף את הזהות שלי לכל הכיתה. בחרתי באמת.

"לא. אני יהודייה גאה."

אמרתי והתיישבתי.

הכיתה הסתכלה עליי בהלם. לא כל יום ילדה בת שבע-עשרה קמה נגד המורה ומכריזה בגלוי על זהותה היהודית. המורה נעץ בי מבט כמה שניות, כמו מנסה לעכל את מה שזה עתה קרה. ואז הוא פשוט המשיך בשיעור, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו השתנה בכיתה. הילדים הסתכלו עליי אחרת. כעת הם ידעו מי אני באמת. הם ידעו שבלה רוטשילד היא בעצם יהודייה, ושהיא לא מפחדת להגיד את זה בקול.

לא יודעת איך הגעתי הביתה באותו היום. כל הדרך חשבתי מה עשיתי. האם זה היה נכון? האם זה היה חכם? האם סיכנתי את עצמי ואת המשפחה שלי? בעומק הלב הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון. לא יכולתי לשבת ולשתוק כשמישהו אומר שרצח העם שלנו היה "מוצדק".

תמונת הדמייה