המורה לגיאוגרפיה

משפחתו של אבא שלי חיו בכפר בפולין שהיה סמוך לגבול עם גרמניה. הם בחרו להחליף את שם משפחתם, שאני לא יודעת מה הוא היה, לרוטשילד. הם קראו לעצמם רוטשילד, שזה שם גרמני, על מנת להיטמע ולא להתבלט או לעורר חשד. כשאני הגעתי לבית-הספר, קראו לי בלה רוטשילד. זה היה השם שלי. בכיתה י"א, בגיל שבע עשרה, קרה לי משהו שכנראה שינה אותי לכל החיים. היה לנו מורה לגיאוגרפיה שהיה מאוד מוכשר ונערץ. בכל שיעור הוא היה מלמד על אזור מסוים בעולם, והשיעורים שלו היו באמת מאוד מעניינים. הוא ידע לספר, ידע להוביל דיון, והילדים אהבו אותו. גם אני אהבתי את השיעורים שלו, עד שיום אחד בהיר אחד הוא התחיל ללמד על גרמניה. 

זה התחיל יחסית בסדר. הוא סיפר שגרמניה מדינה מפוארת, וכמה שהיא יפה ומתקדמת. בעוד הוא ממשיך, תחושת אי נוחות החלה להתגנב אליי. כשהוא הגיע לדבר על מלחמת העולם השנייה, הוא אמר: "כן. הייתה מלחמה והרבה אנשים מתו, זה היה קשה". אבל אז הוא הוסיף משפט אחד שעצר לי את הנשימה: "אבל, המלחמה הזאת הייתה מוצדקת!" -מוצדקת!

אני יושבת שם, יהודייה יחידה בכיתה, עם השם בלה רוטשילד, ושומעת את המורה שלי אומר שגרמניה צדקה, פעלה נכון. אני יושבת שם וחושבת על המשפחה של אמא שלי שנרצחה ביערות, ענף שלם מהעץ המשפחתי שנגדע ועל מיליוני היהודים שנרצחו.

והמורה הזה אומר שזה היה מוצדק!

הדם עלה לי לראש. בלי לחשוב, בלי לתכנן, קמתי מהכיסא.

"סליחה", אמרתי ונעמדתי מבלי לחכות לתגובתו "מה שאמרת זה לא נכון. המתים שמתו במלחמה, היהודים, הם לא יסכימו עם מה שאמרת."

הכיתה השתתקה. לא נהוג היה להתפרץ ככה, וכעת כל העיניים היו נשואות אליי. המורה הסתכל עליי במבט מוזר, בוחן, ואז שאל אותי בשקט, כמעט בלחישה: "תגידי לי גברתי הצעירה, איך קוראים לך?"

-"קוראים לי בלה רוטשילד."

"נו, את לא גרמנייה? ההורים שלך לא גרמנים?"

הזמן כמו קפא מלכת. יכולתי להמשיך עם השקר, להיות בלה רוטשילד ה"משתלבת" ולומר ש"כן, אני גרמנייה", ולחזור לשבת. או שברגע הזה אני יכולה להגיד את האמת ולחשוף את הזהות שלי לכל הכיתה.

"לא. אני יהודייה גאה!"

הכיתה הסתכלה עליי בהלם. לא כל יום ילדה בת שבע-עשרה קמה נגד המורה ומכריזה בגלוי על זהותה היהודית. המורה נעץ בי מבט כמה שניות, כמו מנסה לעכל את מה שזה עתה קרה. ואז הוא פשוט המשיך בשיעור, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו השתנה בכיתה מאותו היום. הילדים הסתכלו עליי אחרת, כעת הם ידעו מי אני באמת. הם ידעו שבלה רוטשילד היא בעצם יהודייה, ושהיא לא מפחדת להגיד את זה בקול.

לא יודעת איך הגעתי הביתה באותו היום. כל הדרך חשבתי מה עשיתי. האם זה היה נכון? האם זה היה חכם? האם סיכנתי את עצמי ואת המשפחה שלי? בעומק הלב הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון. לא יכולתי לשבת ולשתוק כשמישהו אומר שרצח העם שלנו היה "מוצדק".

תמונת הדמייה